בעולם שלי כמעצבת פנים, פרויקט מעניין לא מתחיל בשאלה מה בונים,
אלא מה בוחרים לא למחוק.
הבית הזה בלונדון בתכנון משרד האדריכלים Gianni Botsford Architects
יושב מאחורי פאב ישן בהמפסטד.
במקור היה שם בית כרכרות מהמאה ה־19, שאליו נוספה בשנת 1968 הרחבה קטנה בתכנון האדריכל Norman Foster.
זה היה אחד המבנים הראשונים שתכנן.
בפרויקט החדש, בית הכרכרות הישן נהרס, אבל דווקא ההרחבה של פוסטר נשמרה, וזה כבר הופך את הסיפור למעניין.
לא “שימור” במובן הרגיל של בית היסטורי מפואר, אלא שימור של תוספת מודרניסטית קטנה,
כמעט צנועה, עשויה פלדה, בלוקי בטון וזכוכית. (מבחינתי כבר מתרגשת…)
כמעט צנועה, עשויה פלדה, בלוקי בטון וזכוכית. (מבחינתי כבר מתרגשת…)
משרד האדריכלים – Gianni Bostford Architects בחרו לא להתחרות בה ולא להסתיר אותה,
אלא לבנות סביבה בית חדש שממשיך לדבר באותה מניפת חומרים — בטון, אלומיניום, זכוכית, טרצו ומתכת,
אבל בשפה עכשווית, מדויקת ושקטה יותר.
החלק של FOSTER נשאר כמעט כמו שהוא:
חלל חד־קומתי, ישיר מאוד, עם בלוקי בטון חשופים, קונסטרוקציית פלדה וזיגוג רחב אל הגינה.
יש בו משהו כמעט לא מעוצב במובן המקובל, וזה בדיוק הכוח שלו, ושוב, אני מתה על זה..
מולו, הבית החדש מתרגם את אותה חומריות למהלך אחר:
בטון יצוק, אלומיניום מחורר, מסכי הצללה, פרטי פנים מאלומיניום ורצפות טרצו בהירות.
האלומיניום, למשל, הוא לא רק “חיפוי יפה”; הוא מסנן אור, מייצר פרטיות, מגן על הבית, וגם יוצר שכבה עדינה בין הפנים לעיר.
מה שמעניין בפרויקט הזה הוא לא רק החומרים עצמם, אלא האופן שבו הם מחזיקים שתי תקופות באותו בית.
הבלוק החשוף של שנות ה־60 מול הבטון היצוק של היום.
הפלדה הישירה של פוסטר מול האלומיניום המחורר של בוטספורד.
הזכוכית הגדולה שפונה לגינה מול מעטפת שמווסתת אור, מבטים ואינטימיות.
חומר הוא לא רק בחירה אסתטית.
לפעמים הוא גם דרך לזכור ולהעצים מה היה שם קודם.
